הסיפור של רוני כצמן - אמנות מנוקדת

הסיפור שלי

הי, שמי רוני כצמן,

כמו אל רוב הדברים המשמעותיים בחיי – גם אל הנקודות ואל העולם הקסום ורב היופי של ה- dot-art הגעתי "במקרה", כמעט כבדרך אגב.

אני רואה בו, בעולם הדוט ארט והיצירה המנוקדת שסוחף אותי אליו כבר מספר שנים, את הפרי הבשל של אינספור מסעותיי פנימה, להתרתם של האיסורים שכבלתי את עצמי בהם ולחיבור לקולות המיטיבים שמזכירים לי, שוב ושוב מבלי להתייאש – שבאנו לכאן כדי לשחק, לאהוב, ליהנות ולצור.....

*

נמשכתי לאמנות מאז שאני זוכרת את עצמי. גדלתי בבית שיצירה היתה נשמת אפו. צבעים, מכחולים, חרוזים, חוטים וחומרי יצירה שונים ומשונים היו חלק מהתפאורה של ילדותי. ויחד עם זאת, לצד מגוון האפשרויות, חוויתי תסכול מתמשך בין מה שרציתי להביע לבין מה שנוצר בפועל. הפרפקציוניזם הרג אותי.

עם השנים התסכול התבגר והפך לשיתוק. והשיתוק להכחשה. וההכחשה לשיכחה.

הרבה (מאוד!) שנים לא העזתי לגעת בצבעים ולא זכרתי את הדבר שאליו כמהה נשמתי.

החיים "טרפו" אותי בשלל עיסוקיהם, זוגיות, בית, משפחה ופרנסה. נכבלתי בחוטיהם העבים של "צריכים" הכרחיים, אבל הדחף ליצור חמק ויצא לי מבין האצבעות בעבודות בגינה, בפעילות שעות הפנאי עם בנותיי, ובכמיהה שהלכה וגברה ככל שהמצוקה בתוכי העמיקה.

הכמיהה הזו הובילה אותי ללמוד תראפיה בגינון ואחר כך גם תראפיה בטבע שאפשרה לי לצאת למסעות מרתקים בטבע הפראי – בחוץ ושבפנים - מסעות בהם נזכרתי אט אט בכל מה שאבד לי במרוץ האינסופי בדרך לשום מקום.

במקביל, למדתי "התמקדות" (focusing) – שהעמיקה את הצלילה שלי אל תוכי והיטיבה את ההקשבה שלי אלי (גם אל אחרים).

במהלך אותן שנים התחלתי לצייר מנדלות. התנועה המעגלית ריתקה אותי. התוצאות השונות שיצאו תחת ידיי הפתיעו והקסימו אותי. נשביתי בקסם. ציירתי הרבה על אבנים, על קנבסים, על כל מה שהסכים להיות מצע תחת ידי....את אותן יצירות עיטרתי בנקודות בעזרת קיסמי עץ ובמנקדים קטנים שקיבלתי מאמי במתנה.

כדי ללמוד עוד על תנועת הנקודות חיפשתי חומרים ברשת. גיליתי עולם עשיר ומסחרר של עבודת נקודות הנעשית ברחבי העולם. הבנתי שיש לזה שם וקוראים לזה: "דוט-ארט". נשאבתי לחקור את העבודה הזאת. שעות אל תוך הלילה צפיתי בסרטונים שמהם שאבתי פנימה עוד ועוד...ועיני לא שבעו.

1.png

הנקודות היפנטו אותי....פשוט, לא יכולתי להפסיק.

באוגוסט 2018 נסעתי עם משפחתי לטיול ארוך בהודו אהובתי.

באוגוסט 2018 נסעתי עם משפחתי לטיול ארוך בהודו אהובתי.

חשבתי שאכתוב במהלכו בלוג שאשתף בתובנותיי על עצמי, ועל העולם. היו לי ציפיות גבוהות... אבל זה לא קרה. היד שלי קפאה, הראש השתתק ממחשבות, המילים נותרו תלויות באוויר, ממאנות לעלות על הכתב.

במקום לכתוב התחלתי לצייר. אמנות המדובאני (אמנות הודית עתיקה שמקורה במדינת ביהר) שבתה את ליבי. קניתי בלוק ציור, עטים ואקריליק – והתחלתי לצייר מתוך התבוננות ביצירות מדובאניות וההשראה שהן הביאו לי. גיליתי את העונג שביצירה מדיטטיבית, מרובת פרטים, משופעת דפוסים (patterns). היו יצירות שעבדתי עליהן כמה ימים. זה נסך בתוכי שקט עמוק והיה מרפא מאוד. 

רוני כצמן - אמנות מנוקדת DOT ART
%D7%9E%D7%A0%D7%93%D7%9C%D7%94%20%D7%9E%

בשלב מסויים של המסע, הפסקנו לנדוד והתיישבנו לתקופה ממושכת בגואה. ושם, בזמן שניתן לי בלי הגבלה כמעט, התחלתי לנקד באינטנסיביות. בהתחלה בהתרגשות ובהיסוס, ואז בביטחון הולך וגובר. שקעתי כל כולי בתוך העונג של הצבעים, והתנועה המנוקדת.

חקרתי אז, ועודי חוקרת, את המקור של העונג הזה. אחת התשובות אליהן הגעתי היא, שבמהלך היצירה המנוקדת מתחולל סחף עדין אך עקבי שמוביל עמוק פנימה, אל עבר מקום של שקט. של ריק מבורך. מקום שאולי שכחנו שקיים בתוכנו: מעבר למחשבות, לרגשות, לדואליות, לספקות, לחלומות, לכמיהות, לחששות ולפחדים. מקום של שקט. שקט רך ויציב.

 

מתוך השקט הזה מופיעות  מפעם לפעם תובנות או תשובות לשאלות שאני מסתובבת איתן מבלי לנסח.

השקט הוא משאב כל כך נחוץ ויקר ערך, ולצערי – הוא גם הולך ומתכלה בתרבות מוצפת הגירויים שבה אנחנו חיים.

ככל שהעמקתי אל תוך היצירה הזו הבנתי שאני רוצה לחלוק את העונג המרפא שלה עם עוד ועוד אנשים.

דרך היצירות שממשיכות לנבוע מתוכי, ודרך החוויה המיוחדת של מלאכת הניקוד, אותה אני שוזרת עם האפשרות להתבונן פנימה, להקשיב. ולדעת.