חרדת הדף הלבן בשדה הפוטנציאליות הטהורה.
מה עושים שכל האפשרויות פתוחות?
איך מתחילים לנוע על מצע ריק שעוד לא התווה בו שום דבר?
האמנם צריך רעיון?
או מספיקה הסכמה להיות עם מה שבא?
אחת הנקודות (!) הכי מורכבות ומעוררות חשש בכל תהליך יצירה - בכל יצירה שהיא - ולרוב היוצרים באשר הם - היא...
המפגש עם הדף החלק!
הו! מה עומד להיווצר שם?
ברווח הקטן הזה שבין היצירה שעוד לא נולדה לבין היוצר - מתהווה יקום קטן אך שלם - של כמיהות, מאוויים, תשוקות לב, ורצונות (כל אחת מהמילים הללו מדייקת חלק אחר של היקום הזה)
ואז הראש מתחיל לטרטר: אוי - אין לי רעיון אופס - יש לי רעיון אבל איך לעזאזל אוציא אותו אל הפועל? באסה - אין לי בכלל כישרון. אני אפס גמור. אני לא יודעת לצייר. שיט - לאחרים זה תמיד מצליח, רק לי לא!!! טוב, להם "יש את זה". שאלה - אולי עדיף שאפסיק כאן (בטרם התחלתי) כי ממילא זה לא יצא לי כמו שאני רוצה. אמאלה - יש לי רעיון מעולה - אבל בטוח אחרבש אותו במהלך היצירה... ועד ועוד ועוד
ובקיצור - יושב לנו שם, על הכתף, ממש קרוב לאוזן - נודנדיק אחד, קטן אמונה, צר לב, תאב כח, השפעה וביטחון - ולא נותן לנו לזוז!!!
אז מה עושים? איך בכל זאת יוצאים לדרך?
הדרך שאני מצאתי "לעבוד" עם הקולות האלה - היא להעביר אותם מכיסא המאמן לכיסא הקהל.
"בואו", אני אומרת להם בדמיוני, "שבו כאן רגע. רוצים קפה? עוגיות? רק לכמה רגעים תהיו בשקט ותצפו במה שרוצה לצאת - ותנו לו לצאת בלי לחוות דיעה! בלי לשפוט.
ואז - או אז - מתפנה לי מרחב קטן שבו - אני נושמת לרווחה ואז - "מרגישה את הצבעים" ובוחרת (את התדר?) את הצבעים שמשמחים אותי - ממש ברגע זה....
ומתחילה.....
לפעמים אני יודעת בבירור שאני רוצה לנקד בעיגול (מנדלה). לפעמים אני מרשה לנקודות להוביל אותי. להראות לי. למשל כאן:
כשאין לי מושג מה רוצה לבוא אני מרשה לכל הרעיונות שרוקדים בתוכי לנוח רגע....
כי אני יודעת - שלא באמת יש לי שליטה על מה שרוצה לצאת.
וליתר דיוק - השליטה שלי במה שקורה היא מקור ההפרעה עצמו!! ונזכרת ש... מה שרוצה לצאת - רק עובר דרכי - מתוכי - הוא אינו אני. ואינו שלי. ושככל ש"אני" אזוז הצידה - יקל עליו לעבור ולהתבטא.
אני שוקעת עמוק פנימה. מיטיבה את ההקשבה. פורסת את השקט בתוכי כדי שלא יוכתם במחשבות. ומתמסרת לתנועה..... אני לא חושבת ולא מתכננת.... אני נישאת.... ונחה....
ואז - זה פשוט נהיה.....
Comments