היום, במיוחד לאור כל מה שמתרחש בחודשים האחרונים, היא מובנת לי מאליה.
היום אני חושבת: איך אפשר לחיות בלעדיה?
וגם: כמה כואבים, מקווצים, מייאשים ומפחידים - הם החיים הנעדרים את הממד שלה.
שלוש מחשבות על אמונה - ויצירה אחת - שנעשתה כמתנה לאישה אהובה ויקרה במיוחד
1. מי היה מאמין - מי היה מאמין למציאות ההזויה, הבלתי נתפסת - שמתהווה, בלי שום בושה - לנגד עיננו? נדמה, שהעולם התהפך, מה שנחשב בעבר לבעל ערך - מוצא את עצמו מבוזה, מה שנחשב בעבר נמוך, מביך ומביש - זוקף עתה את ראשו, כבל עם - ומכריז "הינני" בגאווה מתריסה. פשוט לא להאמין.... אני מוצאת את עצמי לא פעם, נתלשת בכח מכל מקור אחיזה. נסחפת הלאה והלאה בתרחישי זוועות - מה יהיה? אני לא כאן כדי להטיף מוסר לי או לכם - על מעורבות פוליטית - אני כאן כדי להזכיר את המקור לכל "סטייט אוף מיינד" - כלומר, את המרחב הפנימי..... האם הוא עמוס בפחד, כעס ובשנאה? (זה גם לגיטימי! הרי סותמים לנו את הפה, כופים עלינו צווים, נוטלים הלכה למעשה את פרנסתנו ואת חרותנו!!!) האם נותר בו, אפילו מעט, קמצוץ, מקום ל - סליחה, אהבה ואמונה? כי אם כן, את הדבר הזה הייתי רוצה להגדיל, להרחיב.
אני מוצאת את עצמי בתוך הסופה המתחוללת בחוץ, מחזקת שוב ושוב את השריר של האמונה בטוב. אמונה בטוב שבי, בטוב שבאחרים, בטוב של הבריאה. אמונה בתבונה הנשגבת מבינתי כי כל זה שרת דבר מה גדול מכפי שאוכל לתפוס או להבין. אמונה שזהו שלב, קשה, חשוך ומורכב - בדרכנו למציאות מיטיבה ושוחרת טוב. אמונה
2. אמונה בדרך, בתהליך אישה אחת באה אלי לקנות מתנה לחברה אהובה לאירוע שהוא ציון דרך משמעותי בחייה. היא אהבה את כל העבודות המוצגות על קיר הסטודיו שלי, אבל אף אחת מהן לא היתה זו המיועדת לחברתה. שאלתי אותה - "אם היית רוצה לברך אותה במשהו, אם היית רוצה להניח על ליבה מילה אחת שתתן לה כח, שתזכיר לה - את מה שהיא נוטה לעיתים לשכוח - שתאיר את עיניה אבל גם את ליבה - מה היתה המילה הזו? היא חשבה רגע, עצמה עיניים ושקעה אל תוכה.כששבה ופקחה את עיניה אמרה: "אמונה". הינהנתי ובליבי לחשתי: "בינגו!" העבודה שבתמונה היא מה שהכנתי לה - לתת לחברתה. וגם אני עשיתי דרך עם העבודה הזו....שזהו ה"טייק 2" שלה. כי העבודה הראשונה שעשיתי לא היתה בדיוק מה שהתכוונתי ולא תאמה את התדר המיוחד של המילה הזו, אמונה......
3. חיים בלי אמונה הרבה שנים לא האמנתי. לא בעצמי, לא לעצמי. לא לעולם ולא באנשים. העולם היה עבורי עוין ולעיתים גם חסר תכלית. היום שאני חושבת על זה, אני מבינה כמה אומללות וקושי נשאתי בליבי באותן שנים. כמה יאוש ואבדון היה בי. כמה חושך. זה מצער אותי לחשוב על זה. מצד שני, מתוך כל המילים הקשות האלה והתחושות הקשות עוד יותר שהתלוו איליהן - נוצר לחץ מתמיד על הלב שלי להתפתח. ולבסוף, זה קרה. לא ביום אחד. התהליך היה ארוך, סזיפי, מייגע לעיתים - אבל מקודש מאוד. משיתי את עצמי מתהומות. זה קרה, בין היתר בזכות החסד הזה שנולד בתוכי: אמונה
