את הפוסט הזה התחלתי לכתוב בראשי בעקבות טלפון מאישה אחת שמעולם לא פגשתי.
היא התקשרה כדי להתעניין באחת מהסדנאות שאני מקיימת מפעם לפעם בסטודיו שלי אבל הזהירה אותי שהיא כבר מנקדת תקופה ארוכה ויש לה רקורד מרשים כמורה לאמנות וכיוצרת - ובכל זאת היא שוקלת לבוא לסדנא שלי. "תאמרי לי בבקשה", היא פנתה אלי מבלי להתמהמה, "במה תוכלי לחדש לי? כלומר, מה בעצם אוכל ללמוד ממך"?
השאלה שלה, הכה ישירה, הפתיעה והצחיקה אותי בו זמנית ואולי אפילו קצת הלחיצה.
באמת, מה אוכל לתרום לך, תהיתי בליבי, אני לא יודעת... אז מרוב שלא ידעתי מה לומר: שתקתי והמשכתי להקשיב לה, להתקרב אל עולמה. אט אט זיהיתי, את הדבר שבו, אולי, כך קיוותי, אוכל לעזור לה.
ונחשו מה - זה בכלל לא היה קשור לנקודות
דברים שלמדתי דרך הנקודות
אפשר להגיד שהשם שבחרתי לעסק שלי: "דרך הנקודות", מרמז על כך שמבחינתי, הנקודות הן (רק) כלי, אמצעי, דרכו אני מגיעה אל חוויה עמוקה ומלמדת בהרבה. מצאתי שזו דרך נפלאה, ססגונית ויצירתית ללמוד את עצמי. לשהות (ולעיתים להשתאות) לצד כל הקולות שמתיישבים איתי בבואי ליצור.
יכול להיות שזה קורה בעצם עם כל כלי יצירה שהוא, אבל לי זה קרה עם היצירה בנקודות: השקט שהתאפשר לי דרכה הראה לי רבות על הדפוסים שחיים בי, ומגבילים אותי. הראה לי גם הרבה על הכוחות שלי ועל הדברים שיכולים להתאפשר לי שאני מסכימה להקשיב מבלי לנקוט עמדה.
ואולי זו הסיבה שאני כה להוטה לחלוק את הדרך הזו גם אתכם.
1. להאט את הקצב -
אי אפשר ליצור בנקודות מהר. כדי שהנקודות יהיו עגולות, מלאות ויפות, כדי שיונחו במקום הנכון - יש להוריד הילוך, לשוקע מעט, להאט. לפתע, גם הנשימה מתאפשרת. וגם הנוכחות.
2. להבחין בנוכחות הדוממת - של המבקר הפנימי - והקולות שלא מרשים שלנו
בכל אחד מאיתנו חיים הקולות הללו שנועדו לשמור עלינו, להגן עלינו מפני סכנה ולהבטיח שנהיה אהובים ובטוחים - עם השנים הם הפכו לנו ל"עור שני", קרובים אלינו כל כך, עד שהתבלבלנו לחשוב עליהם כעל "אנחנו". הכוונה כמובן לקולות של המבקר הפנימי, או הטורף הפנימי, או האגו (אסכולות ריפוי שונות מכנות את הישות הזו בשמות שונים).
הקול של המבקר הפנימי יגיד לנו במקרים קיצוניים שאין טעם שננסה לצור כי ממילא "זה לא יצא מספיק טוב", או כי "אין לנו את זה", או "שאנחנו לא טובים/ מדוייקים/ בעלי דמיון/ מוכשרים מספיק (אל תמחקו את המיותר, להיפך! תוסיפו את הניואנס שלכם). מנגד, יכול הקול של המבקר להישמע קליל לכאורה ולעודד אותנו לצור מתוך חוסר אכפתיות (כי מה זה כבר משנה!) או למהר אותנו להגיע לקו הגמר ולעמוד כבר עם תוצר, כלשהו, העיקר לגמור עם זה ולסמן וי...
הקול של המבקר יעמוד אל מול היצירה המפוארת שלכם ויגיד: אמממ....לא, זה לא מספיק טוב! היית צריכה להשתמש בצבעים אחרים, בגדלים אחרים, היית אמורה לעשות אחרת מכפי שעשית. הוא יכול גם להגיד: מה זה השטויות האלה, מה את ילדה קטנה?!
כל דבר הוא עשוי להגיד כדי שנפסיק כאן ועכשיו לנסות ליצור ובמקרים קשים במיוחד אפילו נקבור את הרצון, הכמיהה והתשוקה ליצור.
בסדנאות שאני מנחה ותוך כדי שאני מלמדת טכניקות שונות של דוט ארט אני מעודדת גם לזהות את הקולות האלה ולעשות להם מקום, פשוט לנכוח איתם מבלי לנסות לגרש אותם או להעלימם, אך גם מבלי להרתיע אותנו מלהמשיך לצור.
3. לעשות מקום וגם לתת רשות
אחרי שמורידים קצב, ונוכחים עם הקולות של הביקורת - נוצר מרווח קטן של אפשרות - אפשרות לשחק, אפשרות ליהנות, אפשרות לעשות מקום למה שרוצה לבוא - לבוא.
רשות לחקור, לשחק, לנסות, רשות לא לקחת יותר מדי ברצינות. רשות להיות אני כמו שאני היום, עכשיו. רשות להימשך לצבעים שעושים לי טוב. רשות להיצמד לטכניקה או לשחרר אותה לדרכה.
4. להרגיש במקום לדעת
לימדו אותנו שידע הוא כח - וזה כנראה גם נכון, אבל בכל הקשור ביצירה - העוצמה היא דווקא בלהסכים לא לדעת. הדעת טובה כדי ללמוד את הטכניקה (וזאת כאמור אני מלמדת בהקפדה!) אבל כדי להיכנס אל הזרם היצירתי - עלינו לשחרר את הטכניקה וללכת אל הלא נודע. גם כשיוצרים בתוך תבנית סדורה כמו מנדלה - הידיעה מראש "איך אני רוצה שהיא תיראה" קוטלת כל אפשרות למשחק, לחקירה וליצירה מהבטן.
אני מעודדת להיפרד מהאחיזה בידיעה איך צריכה היצירה להיראות ובמקום זאת להרשות ליצירה להיות מה שהיא, מי שהיא - לקחת אותנו, ולהראות לנו - מה רוצה להיווצר מתוכינו היום.
אני מאמינה שהיצירה היא ישות בפני עצמה, יש לה את התבונה שלה ואת הדרך שלה להופיע. כמובן, אם רק לא נפריע לה לצאת.
כל זה נכון גם לגבי התאמת הצבעים ושילובם - שאלה שאני נשאלת רבות בסדנאות.
והתשובה שלי בדרך כלל תהיה משהו כמו: "מי קבע איזה צבע הולך עם איזה צבע?? ומי אמר שזה מה שנכון שיקרה עכשיו?
בעולם האמנות מתעכבים מאוד על הלימוד של צבעים משלימים, הרמוניים או מנוגדים - אבל ככל שנשנן את החוקים, כך ילך הזרם היצירתי וייעצר, ידלדל ולעיתים יידום לגמרי.
גם בנוגע לשילוב צבעים אני מעודדת לשם בצד כל ידע שנלמד אי פעם ופשוט להקשיב פנימה. להרגיש איזה צבע נכון שיבוא עכשיו אל היצירה המתהווה. לאיזה צבע נמשכת היוצרת ממש ברגע זה (?!). אני מאמינה שיצירה קשובה שכזו - המביאה נוכחות לרגע - משתקפת אחר כך בתדר של העבודה הגמורה.
ובכל מקרה נוכחות, והקשבה פנימה הם אשר הופכים את העבודה מרתקת - הן כתהליך והן כתוצאה.
5. להרשות לשקט להשתרר
מי נהיה אם נניח רגע לעולם הגועש שבחוץ ונרשה לעצמנו שקט?
היצירה המנוקדת, הרפטטיבית והמדיטטיבית מזמינה את היוצרים בה - לשקוע למרחב של שקט עמוק. של "כלום" מבורך. להרפות אל תוך הוויה פשוטה וריקה. שיש בה מנוחה והטענה עוצמתיים ביותר. ולעיתים אפילו תובנות מרחיקות לכת לגבי הצעד הבא שנרצה לעשות בחיינו.
אפשר למצוא שקט רחוק בהרים ובמדבר (מומלץ!) ואפשר בפעילות גופנית נמרצת או מדיטטיבית (כנ"ל). לצד כל אלה אני רוצה להניח את היצירה המנוקדת כאפשרות, כנתיב נוסף - אל השקט. אל האיזון הפנימי