כשהייתי ממש קטנה, אולי בת 3, אבא שלי רצה ללמד אותי לשחות. הוא עצמו היה שחיין מדופלם ומציל בבריכה של הקיבוץ. הטריק שלו היה לעטוף את הבטן שלי בחגורת מצופים ולהוריד בכל פעם מצוף אחד, כדי להרגיל אותי לשאת את עצמי בכוחות עצמי. יום אחד נותרתי עם מצוף אחד בלבד - לחרדתי אבא שלי ביקש להוריד גם אותו. נשארתי רק עם השרוך שעליו היו פעם מצופים - ואותו - בשום פנים ואופן לא הסכמתי להוריד לפני שנכנסתי למים. זה כמובן - הפך לאחד מסיפורי המיתולגיה המשפחתית שלנו.
בתמונה: אבא ואני בכנרת....בלי מצופים, אבל כף יד בוטחת שדואגת שלא אטבע...
ועבורי זה הפך לאחד הדימויים המעולים שאני משתמשת בהם כדי להסביר איך כדאי להיכנס למים (כל מים): תמיד בהדרגה....לאט לאט, לצבור ביטחון, מיומנות והיכרות עם המרחב - ורק בדיעבד לשם לב שרק חוט זעיר אוחז בנו, ושאולי אנחנו יכולות לשחרר גם אותו, והינה - אנחנו כבר משייטות במרחב הזה בכוחות עצמנו... *
בסדנאות דוט ארט -יצירה מנוקדת שאני מעבירה אני שומעת הרבה את הקולות המבקרים והמקטינים שחיים בכולנו. לא מעט מהנשים שמגיעות לצור איתו מצהירות בפני כבר מההתחלה: "ש"אין להן את זה", ושהן "לא יצירתיות כלל" או אמירות אחרות שמוציאות את הרוח מהמפרשים ועוצרות את התשוקה לגעת בצבעים, לשחק וליהנות.
בתמונה: אני בסטודיו, יוצרת בלי "מצופים".
אחת הדרכים לאפשר לזה לקרות היא להפחית את הדרמה סביב היצירה.
לא כל יצירה מגיעה למוזיאון (ומה אני חושבת על מוזיאונים - אפרט בפוסט נפרד בקרוב)
והעינין הוא שביצירה המנוקדת (דוט-ארט) - לא צריך כישרון יוצא דופן. ולא צריך לדעת לצייר. צריך רק להסכים להיכנס למים. לאט לאט. בביטחה ועם חוט עמוס במצופים.
אז מה הם המצופים הנדרשים?
אני מתחילה עם ללמד טכניקות בסיס....ושוזרת תרגילים שמאמנים את "שרירי" היכולת להתאים צבעים, שלא לפי איזו תורה עלומה או חוקיות סדורה. אלא מתוך היכולת להרגיש ולהתחבר לתחושה.
אני נעזרת ביצירה המנוקדת לחידוד ולשיפור היכולת להקשיב פנימה, ולהתעלם מ"ידע" שמקורו מחוצה לנו.
אני גם מביאה מקורות השראה שיפרשו את היריעה המנוקדת רחב ככל האפשר. יעניקו רעיונות, כיוונים והדהוד פנימי שבא לביטוי בהתפעמות ותשוקה ליצור.
וכך - לאט לאט - מבלי שהיוצרים מרגישים - אני מתחילה להסיר את המצופים, ומגלה שהן.ם כבר משייטות
בכוחות עצמן במורד הזרם היצירתי....
אני מפעם - כבר לא צריכה מצופים