אם רוצים לצור משהו, קטן כגדול – צריך לשחרר את האחיזה מהתוצאה שתעמוד לנגד עיננו בגמר התהליך, מומלץ להרפות מהרעיון של "תוצר" ודרושה הסכמה לעבור דרך התחושות הלא נעימות שכרוכות באי וודאות.
אמרו את זה קודם – לפניי, זה לא משנה: אני הבנתי את זה, חוויתי את זה על בשרי – שוב ושוב ושוב. אני מתאמנת על זה עם כל יצירה שיוצאת תחת ידי. אני אפילו מרשה לעצמי ללמד את זה לאחרים: אם רוצים לצור משהו, קטן כגדול – עלינו לשחרר את האחיזה מהתוצאה שתעמוד לנגד עיננו בגמר התהליך. עלינו להרפות מהרעיון של "תוצר".
אריך פרום, ניסח זאת יפה: יצירתיות דורשת את האומץ לשחרר את הוודאויות
וד"ר סוס חתם ואמר: "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים..."
יצירה היא קרקע לא בטוחה. היא יותר כמו ניסוי, בדיקה, חקירה וחיפוש. אני מוצאת שזה נכון לכל יצירה באשר היא, ממיזם הייטק, דרך כתיבת טקסט ועד ליצירה מנוקדת בגודל 10*10 ס"מ.
בתמונה שלהלן רואים איך נראית יצירה שהחלה להתוות. הגודל: 50 ס"מ (קוטר)
כל ההתחלות קשות
הינה עוד קלישאה שאני חיה לפיה: לפעמים אני יכולה לתפוס את עצמי בוהה דקות ארוכות, שעות, ימים וחודשים בדף הלבן/הקנבס השחור/פלטת העץ הכחולה. כל אלה אינם אלא שדה של פוטנציאליות טהורה. של אפשרויות אינספור שיכולות לקרות. ואיני מעזה לצאת לדרך.
הפלטה הזו למשל, שכבה אצלי מחודש יוני! בשלב כלשהו העזתי לצבוע אותה בצבע רקע. וכך היא שכבה לה עטוית כחול עמוק - כל חודשי הקיץ!!!! כל פעם שנקלטתי בה - קרצנו זו לזו. ידי מלאו עבודה (אחרת!) ולא היתה לי דקה.
עד שיום אחד.....
התחלתי לנקד אותה.....
יצרתי אותה בתקופת הסגר השני, בחגים שנמשכו לאין קץ. כל יום דומה לקודמו. משהו רדום התחיל להתעורר בתוכי. איזה כמיהה לגשם, לצמיחה, לחיים. עמדתי מולה ושאלתי את עצמי - איזה צבע? התשובה היתה ברורה למדי: ירוק.
אספתי את כל גווני הירוק שיש לי - שישבו קרוב אלי....סידרתי אותם לפי גוון - מהבהיר לכהה. והתחלתי כלומר: הרגשתי - עם איזה צבע בא לי להתחיל.
והתחלתי. מבלי לדעת לאן "זה" יקח אותי.
הרבה פעמים הרעיונות מבעבעים בתוכי, אני רוצה לצור אותם ולא מצליחה להגיע – תמיד יש לי 1001 סיבות מצוינות. הסיבה המנצחת שלי היא: "אין לי זמן", תמיד תמיד – יש משהו חשוב יותר לעשות. משהו דחוף יותר. חיוני יותר.
כשיצרתי את המנדלה הזו, הסטודיו הביתי שלי היה אתר שיפוצים. ישבתי במרפסת וניקדתי תוך כדי שאני מבשלת-תולה, תוך כדי שהבנות בבית, במסכים, עם חברות, מבקשות את תשומת ליבי.
סביבת העבודה המאוד לא אידיאלית הזו גררה אינספור הפסקות. נכנעתי לתנאי העבודה האלה.
שחררתי לא רק את התוצאה - אלא גם את האידיאלים הגבוהים שלי לתנאי עבודה מיטיבים.
כל רגע שהיה לי זמן - ניגשתי והמשכתי לנקד:
ולאט לאט זה התהווה ונהיה.
עבודה מרגע לרגע - בלי תוכנית סדורה!
הרעיון שמוביל אותי בתוך התהליך - הוא: לא לדעת, ולא לתכנן.
אני מרשה לעצמי להיות מופתעת: משילובי הצבעים, מהתנועה שנוצרת, מה"בעיות" או האתגרים שצצים בדרך ומחייבים אותי להתבונן בעבודה רגע ולהרשות לעצמי לא לדעת איך להמשיך.
ולחכות - לחכות בסבלנות שיגיע רעיון, או כיוון....
לפעמים - אפילו היצירה זקוקה לנשימה. לרווח.
בשלב הזה כבר זלגתי לכיוון הגוונים החומים והמוזהבים. הם פשוט "לקחו" אותי....
אחר כך הגיע רעיון חדש - להפוך את זה לשולחן-נוי !!!
בתמונה הזו - רציתי רק להביא את הרעיון של להפוך את פלטת העץ שהפכה למנדלה - לשולחן. אני עדיין הופכת ושוקלת מה הן הרגליים המתאימות? האם צריך יהיה לכסות את השולחן בזכוכית כדי להגן על העבודה או שלקה תספיק?
אחרי הרבה התלבטויות - החלטתי להשאיר את השאלות פתוחות.
בהתמקדות (פוקוסינג) שברוחה אני פוגשת אנשים ויצירות - ישנו מוטיב מרכזי שנקרא "גם וגם".
פלטת העץ הזו יכולה להיות בדיוק כזו: גם וגם: גם תכשיט לקיר וגם שולחן נוי.
משהו לסיכום:
אפילו כשישבתי לכתוב את הפוסט הזה, לא ידעתי מה יצא ממנו ומה רוצה להיכתב מתוכי!
התחלתי בלהניח את הרעיונות על הדף....בלבעבע את האי נוחות של "לא לדעת", לשחק עם הטקסט, עם התמונות. בהתחלה הכיוון היה מאוד אמורפי, כתבתי על מלא דברים לא קשורים.....לבסוף, יש מאין, נהיה סיפור. נבעתי מילים לתאור תהליך היצירה הזו, המנוקדת.
והפלא ופלא גם של הרעיון שרציתי להביא פה:
כדי לצור, יש לצאת לדרך. יש להפשיל שרוולים ולעשות. התהליך הוא לא ידוע מראש. הוא נביעה. רשות לחפש, רשות לשחק וגם לחרבש. התוצאה הסופית ממילא אינה בידיים שלנו.