"אם אתה שומע את הקול שאומר לך "אתה לא יכול לצייר" בזמן שאתה מצייר, אז צייר איך שבא לך והקול הזה יושתק" (וינסנט ואן גוך)
אני מכירה את הקול הזה היטב.
חייתי איתו שנים רבות. אני עדיין חיה איתו.
הקול הזה שאומר: את לא יודעת, זה לא טוב מספיק. חבל בכלל לנסות.
הקול שיודע, כאילו, טוב ממני - מה יכול לקרות ומה לא.
הקול שגורם לי לא לעז, לא לזוז אפילו צעד אחד קטן לעבר מה שאני שאני מבקשת לעצמי.
זה נכון ליצירה בנקודות כמו לחיים.
עם שנים, ההתבגרות והעבודה הפנימית העמוקה שאני עושה - למדתי להטיל ספק בקול הזה.
לא להסכים איתו וגם לא להימנע ממנו. לקבל את עצם נוכחותו
להבין שהוא "קול החשש" - הקול שמבקש להגן עלי מפני פאדיחות, מפני ביקורת שתבוא מבחוץ, מפני אכזבה. מפני כאב.
כשאני יוצרת - הוא מתיישב איתי. הוא רוצה להבטיח שמה שאני יוצרת יהיה יפה, ויהיה מרשים. ומאז שהחלטתי למכור את עבודותיי, יש לו גם חשש שזה לא יהיה מספיק טוב - ואז לא יימכר, הוא ממלמל בתוכי שאני סתם מבזבזת את הזמן. שכל זה לגמרי מיותר - "ואולי כדאי, תמצאי לך עבודה אמיתית. עבודה של אנשים"
ובכל זאת, אני ממשיכה. נקודה אחר נקודה. מרשה לעצמי להיקסם מהגוונים ומהדרך שבה הם משתלבים.
לשקוע עמוק פנימה. לשחק. ליהנות.
הטריק שמצאתי כדי לאפשר לתנועה להתממש הוא - לשחרר לגמרי את התוצאה.
אני יודעת שהתוצאה הכי טובה יכולה לנבוע רק מתוך מרחב של שקט, הנאה והיקסמות.
מתוך שאיני דוחפת אותה ליעד ברור.
לפעמים אני צריכה להזכיר לעצמי - שכל מעשה יצירה כולל הבריאה כולה - נולדו מתוך "חושך על פני תהום", מתוך לא נודע אחד גדול. אני מזכירה לעצמי שאיני יודעת לאן זה הולך. אני נותנת לי רשות להילקח.
אה, ועוד דבר, אני מזכירה לעצמי שכל דבר הוא בר תיקון. ושום דבר אינו סוף פסוק.
טיפ:
שחררו את התוצאה
קבלו את הקול המנסה להשתיק אותכם -בלי להזדהות
קחו לעצמכם רשות - להינות, לשחק, להיות
היו רכים עם עצמכם
מה קבל יכול להיות?